"יָאֵ֨ר ה' ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃"
(במדבר פרק ו' פס' כה')
מה הקשר בין חינוך ילדים ורפואה?
על אהבה ואחריות, יחסי מטפל –מטופל, יחסי הורה- ילד, יחסי מורה תלמיד
חינוך אמיתי ורפואה אמיתית- התבוננות הוליסטית באדם:
בניגוד לעולם המודרני והרפואה המערבית המודרנית- בה החשיבה היא היררכית (גן, בית ספר, תואר ראשון, תואר שני, חתונה, ילדים)
עקרונות הרפואה המסורתית והחינוך (האמיתי) נבנים מהסתכלות על אדם (והעולם) כעל יצירה מושלמת.
עולם מאוזן ואדם מאוזן מאפשרים יצירה שתמצה את מלוא הפוטנציאל שבה.
"תורת האיזונים" – נעשית על ידי התבוננות על האדם על כל צרכיו, באמצעות חיבור ואהבה אליו, ומתוך כך, מתוך ראייתו כשלם, תעניק הרפואה איזון/ כיוון למטופל- ועל ידי כך יוכל לקחת אחריות על בריאותו.
העולם המודרני, מתבסס על תפיסה הישגית בה כל דבר בנוי על נדבך שלפניו. ומרוב מידע היכולת שלנו לזכור היא רק על ידי כותרות ותיוגים: "ילד קשב ריכוז" "ילד היפראקטיבי" "ילד עם ויסות חושי"
כל ילד שקצת לא נוח לו בכיסא- כבר "מוגדר" "מתויג" ונכנס למגירת הזיכרון ככזה.
ושם- הטיפול הוא אחיד. ריטלין!
אין הסתכלות על המונעות של הילד על הרצונות שלו. על העובדה הכל כך בולטת שכל ילד "קשב ריכוז" שונה מהאחר. כמו שכל ילד שאינו "קשב ריכוז"- שונה מהאחר.
ההבדלה המתייגת הזו, האבחנה- היא רק לצורך הכנסה למגירה-יצירת טיפול. אבל כבר מרגע האבחנה- הילד מקבל תיוג אחיד וכאמור מקבל טיפול אחיד.
ברפואה סינית בפרט וברפואות המסורתיות בכלל- אין הגדרה של "קשב ריכוז והיפר-אקטיביות"
יכולות להיות הרבה אבחנות לילדים המוגדרים "קשב ריכוז/ היפראקטיביות"
כיון שה"טיפול" הוא בילד ולא ב"מחלה". כי אין באמת "מחלה" שכזו. רוצה לקרוא על קשב ריכוז והיפראקטיביות?
למשל:
אבחנה פתולוגית של חום– ילד עם פנים אדומות צמא (יותר מילדים אחרים) ומתלונן תמיד שחם לו. אבחנה פתולוגית של לחות- לילד שיזיע הרבה, ירייר, ילד שמנמן . אבחנה פתולוגית לילד עם "חסר דם"– ילד שיהיה חלש פיזית- ורק תזוזה יכולה להעיר אותו , נשירת שיער, אבחנה לילד עם "תקיעות צ'י"- ילד שהצ'י לא זורם כמו שצריך- ואז נראה עצבנות, כאבים אפילו) לכל אבחון כזה יהיה טיפול שונה לחלוטין! לכן יהיה מגוון של טיפולים.
מיהו המחנך האמיתי?
מסתכל על כל ילד כאינדוידואל, כישות בפני עצמה. הבחירה איך "לטפל" בילד , איך לכוון אותו למצות את מלוא כישוריו, תלוייה באופיו של הילד- ביחסים בין החומר והרוח שבו. וההבנה החינוכית היא שכל ילד קיבל מתנות.
בעידן שלנו- אם ילד לא מתאים למסגרת של למידה סביב שולחן 8 שעות ביום- הוא נכשל.
כי ההסתכלות של העולם המודרני היא על הישגים.
במירוץ כזה- מבקשים להכניס את כולם למשבצת ה"השגיות.".
מחנך טוב מבין שכל ילד הגיע לכאן לתת, לתרום לעולם מהאיכויות שלו. והם לאו דווקא לימודיים.
בעולם המערבי קצת שכחנו שהבית ובית הספר- הם קודם כל חממה לשמחה, חיברות וערכים.
"כל העולם לא נברא אלא בשבילו"
התפיסה היהודית מביטה על האדם בעולם: העולם נברא על מנת להיטיב לנבראים. כדי שהאדם יוכל להנות מהעולם. מצד שני, לכל אדם יש תכלית, תפקיד המיוחד רק לו. מתנות וכישורים אשר הוא אמור להצמיח ואיתם להעניק ולתרום לסביבה.
האובייקט שמקבל הזנה-כלומר הילד, מזין בחזרה את "נותן ההזנה" באותם כלים ובאותו האופן שבו הוא ניזון.
ילד שיצמח במקום המכבד אותו- ילמד לכבד. ילד שיצמח במקום המגדיר גבולות- ילמד משמעת, ילד שיצמח מתוך אהבה וחיבור ילמד להעניק אהבה.
אפקט הביצה והתרנגולת
כל ילד מוכשר באופן בו חנן אותו האלוהים.
אין ילד שאינו ברוך כשרונות.
ישנם ילדים שכישרונותיהם לא תואמים את מגבלות המוסד החינוכי בו הם נמצאים.
הישגים בלימודים לא תמיד בהכרח יעד חינוכי ראשון במעלה. עבור ילד אחד- זה יהיה כלי מרכזי, והוא יתבלט בלימודיו ויעבור מבחנים בהצלחה וללא לחץ נפשי או קושי ועבור ילד אחר דווקא למידה מהטבע תייצר עבורו צמיחה, ילד אחר יוכל ללמוד מתקשורת טובה עם חברים- מדיבור והקשבה לאחר. ילד מסוים חייב ללמוד רק דרך שמיעה ושינון והאחר חייב לראות את הדברים כתובים לו מול העיניים. אחד יוכל ללמוד רק עם המון פרגון ולאחר יש סטרטר משלו-הוא לא זקוק לכל כך הרבה חיזוקים.
אז מה משותף לכל הילדים??? שכולם לומדים מחיקוי של המבוגרים האחראים סביבם!
חיבור אל נפש הילד –"אין הרע נתפס אלא במקום חסרון"
מערכת החינוך היום נוטה בחלקה לשים פוקוס על מה שחסר במקום על מה שיש. ציון הוא דבר מדיד עבור תוצאה אך אינו מביט על תהליכים של למידה והתקדמות. לילד שמתאמץ יש כלים חשובים להצלחה ומסוגלות להצליח בחיים. כי יש לו סבלנות התמדה ועקשנות חיובית.
הבחירה איך לגשת לתלמיד/לילד, הבחירה אם "למסגר", "למשמע" אותו, לעשות לו –"נו קדימה תתעורר", או להיפך, לפתוח אותו, לאפשר לו לפרוץ גבולות, לתת לו ביטחון בדרך שלו, תלויה ביכולת של מחנך /הורה להכיר באמת את הילד. על מתנותיו ומגבלותיו (שגם הן מתנות!) כלומר תלויה ביכולת החיבור של המבוגר האחראי/ המטפל להתחבר לנשמה שעומדת מולו.
משל ההינדיק – רבי נחמן מברסלב
פעם אחת בן המלך "נפל לשיגעון" וחשב שהוא הינדיק (סוג של תרנגול – הודו) התיישב ערום מתחת לשולחן והחל לאכול גרעינים וזרעונים ולקרקר כתרנגול. רופאי הארמון טיכסו עיצה- אולם מאומה לא הועיל. והם נואשו מלעזור לו. והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם זקן אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
אותו חכם פשט בגדיו וישב תחת השולחן עם בן המלך , כרסם גרעינים וזרעונים וקרקר כתרנגול.
אז פנה אליו בן המלך ושאל אותו: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו אותו חכם- מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: גם אני הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
ואז רמז החכם למשרתי הארמון- והם הביאו להם בגדים. אמר החכם –ההינדיק לבן – המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול ללכת עם בגדים? הינדיק -יכול להיות לבוש בבגדים ואף- כל – פי – כן להיות הינדיק. התלבשו שניהם. ואחרי כן רמז למשרתים והם הביאו להם מאכלי אדם. אמר החכם- ההינדיק לבן המלך ההינדיק: "אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? בוא ונאכל!"
ואחר- כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא מתחת לשולחן? אפשר גם להיות הינדיק וגם לאכול על השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. (משל ההינדיק- רבי נחמן מברסלב)
אדם שונה במהותו מאדם אחר. היכולת לפרוט על הנימים העדינים כל כך במיתרי ליבו של ילד (או אדם בכלל) היא אמנות. אמנות החיבור. חכמת החיבור.
בסיפור על בן המלך- יש "מבוגר אחראי אחד" נקודת המבט של המבוגר מחייבת ראייה חיובית על הילד.החכם -המבוגר האחראי הביט על בן המלך מתוך נקודת מבט על ההתקדמות שלו, ועל החיובי שהוא מייצר בסביבתו וכך חיזק את האמון ביכולותיו
לצערנו התפיסות המערביות מכוונות לכך שהמבוגר (מורה או הורה) מאוד מכוון לרצונותיו של הילד ולממש את גחמותיו.
אבל…לא מתוך כבוד אל הילד ולא תמיד מתוך אהבה אליו. לפעמים מתוך פחד ממנו, מתגובת ההורים שלו, מתגובת המורים שלו.
כוונת הלב האמיתית של המחנך- חשובה.
וכאשר המחנך עצמו חשוף לתפיסות עולם מטעות, הוא ממשיך ומעביר מסרים מוטעים.
האם המבוגרים מהווים דמויות משמעותיות עבור הילדים בעידן המודרני?
בעולם המערבי הצעיר שולט. הפרסומות משווקות צעירים והאדם המבוגר שהיה בעבר סמכות ו"ראש השבט" הופך למקסימום לאדם ש"צריך" לתת לו את המקום שלך באוטובוס.
בעדן שכזה מילים כמו: "סמכות", "לסמוך" ומתן אמון – כמעט ואינה קיימת.
הילד/ הצעיר במרכז. ההורה שש אלי גחמותיו, וכל בקשה שלו מתקבלת על ידי המבוגר האחראי.
איך מבוגר נתפס בעיני ילד בעידן המודרני?
בעבר הלא רחוק כאשר מבוגר אמר מילה קטנה לילד- היא הייתה מספיקה על מנת שהילד יפעל בעולם.
היום- מבוגר "ממליץ" "מאפשר" – והילד יכול להחליט לדחות או לקבל את ההמלצה.
מבוגרים היום אינם מהווים סמכות עבור צעירים.
מה עלול לגרום איבוד סמכות הורית?
עיננו הרואות היום….- ילדים שמאבדים גבולות, חוצפה שמובילה לאלימות, אלימות בכבישים, נהיגה פרועה, שכרות, התמכרויות. וכל זה מאיבוד הסמכות ההורית.
איבוד סמכות- עירעור על כל המוסכמות שהיו טאבו (אין עוררין) עליהם בעבר ושחיטת "פרות קדושות" (תפקיד האישה, תפקיד הגבר, שיוויון, מגדר, ילדות, בגרות,מהות שלטון דמוקרטי, משפט צדק, צבא ועוד…)
התהליך אליו הגענו לאיבוד הסמכות ליווה גם בתרומה לעולם והביא אתו גם דברים חיובים כמו חשיבה ביקורתית, מודעות עצמית.
אבל איבוד הסמכות הותיר אחריו בעיקר תופעות של הרס וחורבן אישיותי וחסימה של צמיחת הגוף והנפש.
ההתבוננות המיותרת והלא נכונה פנימה אל "נבכי הנפש" הפכה אנשים בני 30 לילדים חסרי אחריות,
התפיסה ש"האדם במרכז"- היא תפיסה שהנוחות היא הדבר החשוב בה. ולכן האדם חי לעצמו, אינדווידואליסט, (מול המכשיר הסלוללרי שלו, הפייס האניסטוש ) ובעיקר אגואיסט- מבקש נוחות לעצמו (ומקסימום לסביבתו הקרובה) ובעיקר איבוד אמון בזולת, במערכת ובעיקר בעצמו…
בדיון הזה נתמקד בסמכות הורית. בכדי לאזן את הילדים, צריך להחזיר את הסמכות ההורית.
איך מחזירים סמכות הורית?
מייצרים גבולות.
גבולות אינם מונעים אותנו מלאהוב את הילדים.
להיפך, היכולת של הילד להעריך נתינה ולקבל אהבה- היא רק על ידי תיחום ברור ומדוד של שימת גבול. בלעדי מסגרת עם כללים וחוקים ברורים- הילד הולך לאיבוד ולא ממצה את הכישורים שלו.
ילד שמוגדר "קשב ריכוז" כי מרשים לו ללכת לישון מאוחר.
ילד שמרשים לו הרבה ממתקים והוא משמין.
איך מחזירים סמכות למחנכים?
נותנים גיבוי למורה בכל דבר ועניין הקשור לילד ולכיתה. נותנים כבוד לכאב של הורה.
מה קורה כאשר יש כמה מבוגרים אחראים והם לא סומכים אחד על השני?
הרצון הבסיסי של כל אדם, גם ילדים- הוא רצון להשתייך.
במצב בו יש ויכוח על דרכי החינוך בין אבא לאימא בין הורה למורה הוא מצב שמזמין בדיקת גבולות אצל הילד. לא בגלל שהילד רע.
התיאום בין המבוגרים האחראים על הכוונתו של הילד- הוא תנאי בסיסי לצמיחה מיטבית.
בעידן שלנו- המבוגרים האחראים איבדו את סמכותם. מבוגר(הורה/ מורה) אינו מהווה דמות היררכית עבור הילד.
למה? כי איבדנו אמון אחד בשני.
המשפט "ואהבת לרעך כמוך"- הוא עמוק ודורש התגברות על כעסים ורצונות לא נכונים.
ואהבת לרעך כמוך-
זו הוראה לחבר ולדבק בין אדם לזולתו ברגש חם וחיובי בכל מישורי החיים. באופן פרטני, על האדם לדאוג לממונו של חברו- כאילו זהו ממנו שלו. ולדאוג לכבודו של חברו (המורה, ההורה) בדיוק כאלו מדובר בכבודו שלו, ולדאוג לספר בשבחו של חברו ממש כפי שהיה שמח שיסופר בשבחו שלו.
קשה?
מאוד. בייחוד כאשר יש חוסר הסכמה בין שני מבוגרים באשר לחינוך של הילד.
בייחוד כשכולנו מלאים בגאווה וזה הרגש העיקרי שמנחה אותנו.
ובייחוד כשכולנו שבויים בהנחות מוטעות שכל דבר רע שקורה לילד שלנו הוא "טראומה", צלקת שנשארת לכל החיים.
חוויות נשארות בליבו של ילד- ונטמעות שם בעיקר בהתאם לתגובה של המבוגר האחראי עליו.
כשהמבוגר תופס את הסיטואציה שהילד נכח בה כטראומה, והילד שלו הוא קורבן.
הילד שלו יתפוס את זה כך. וכך תפיסת העולם של המבוגר נצרבת בתודעה של הילד. (ושוב אין המדובר כאן במקרה קיצון בהם יש להוציא את הילד הקטן חסר הישע מבית הספר!)
ילדים יודעים להזרים צ'י. ילד קטן יודע לחוות חוייה שתוגדר "מעליבה", "מכעיסה" ואחרי שנייה לחזור לשחק עם החבר הפוגע.
אנחנו מכניסים בהם תודעה של "צריבה קורבנית".
בכך אנחנו מקבעים חולי חברתי.
כשאין שיתוף פעולה הרמוני בין המבוגרים האחראים – הילד מצד המוטיבציה הבסיסית שלו ירצה להשתייך לאחת מהעמדות החלוקות.
נקיטת צד של הילד מתוך רצון להשתייך תקטין את הצד השני באופן אוטומטי. ותייצר עבורו איבוד סמכות, גם עבור הסמכות שצידד בה. וכך הילד לא רואה בהורה/מורה סמכות וההורה/ מורה מאבד את האמון בילד.
וזה יחזור כבומרנג למחנכים של הילד. התייחסות של חוסר כבוד אליהם.
וככה הדיבור המהדהד הוא דיבור של חוסר כבוד.
מישהו פה צריך לעצור את מאזן האימה הזה.
מי?
אחד מאיתנו…המבוגר האחראי. ההורה, המורה, המנהל.
איך?
להביע אמון מלא במערכת. או להחליט שהוא עוזב אותה ופונה למוסד חינוכי שיכול לסמוך עליו ב(כמעט) מאת האחוזים.
כלל:
אם איבדת אמון במערכת- ואתה חש כי הילד שלך לא מוגן- תוציא אותו מהמערכת החינוכית.
אבל!!!
אם אתה סומך (כלומר הילד נשאר במערכת) – תגבה את המערכת.
מה זה "לסמוך" על מוסד חינוכי, ואם המורה טועה וכעס על הילד שלי?
כאשר מבינים כי החזרת האמון ההדדי בין גורמי החינוך השונים, היא תנאי בסיסי לצמיחת הילד ואי אמון במורה משמעו שהילד לא יקבל תנאי מיטביים למימוש הפוטנציאל הגלום בו, ויכוח כזה או אחר עם מורה כזה או אחר – הופך מינורי.
בהחלט יכולים להתגלע חילוקי דעות בדרכי החינוך השונות. גם ההורים מחנכים אחרת מהוריהם בהתאם לתפיסות העולם אותם הם רוצים להנחיל לילדיהם. גם בין זוג נשוי והרמוני- יתגלעו לעיתים חיכוכים באשר לתפיסות עולם.
למה? כי כל אדם הוא שונה.
אז איך "להגן" על הילד שלי מפני טעות של מורה?
התנאי הבסיסי הוא לסמוך על הדמות של המורה.
להפוך את הלימון ללימונצ'לו
כאשר השיח בין ההורה למורה הוא מקרב ומחבר, ישנו כבוד הדדי.
ודווקא אז..ברגעים הקשים הללו…
ואהבת לרעך כמוך– הופך להיות ממשי בייחוד כשהמורה נתן עונש לילד על לא עוול בכפו. או כשההורה קיבל החלטה שגויה עבור ילדו.
או אז…השיחה בין 2 מבוגרים החולקים בינהם חינוך משותף לילד והם בעלי דרכי חינוך שונות, הופכת להיות משמעותית.
אחרי סיטואציה כזו- אם צלחנו אותה בהתייחסות מכבדת לאחר – יגיע שינוי מיוחל!
להעניק כבוד למורה, להורה למנהל מתוך כוונה אמיתית לאהוב אותו, גם אם עשה טעות חינוכית עם הילד שאנחנו כל כך אוהבים.
(כמובן כל עוד אנחנו לא איבדנו אמון במערכת. כי אם איבדנו אמון- צריך להוציא את הילד מהמסגרת!).
מה תיתן לנו סיטואציה בה עבדנו בניגוד גמור לתחושת הבטן שלנו (לגונן על ילד) ?
נרוויח את חינוכו של הילד. אמנם הילד לא יהיה שותף בשיחה כזו. אבל הכוונה של ההורה המחנך תחלחל אליו מכל כיוון.
וכאשר המבוגרים חושבים זה על זה בכבוד הילד לומד שפה מכבדת, שיח הולם ולחלוק כבוד.
בכך אולי בסיטואציה מסויימת תהיה תחושה שהילד נפגע ממחנך, אבל יותר חשוב בסיטואציה הזו היא התגובה של ההורה.
אם באותה סיטואציה המחנך יתנהל בחכמה וברגישות, הוא יוכל להפוך את הלימון- ללימונצ'לו!!
כשילד מגיע פגוע או כועס מסיטואציה בה ישנו מבוגר אחראי מכוון, הכי חשובה בעולם זו התגובה של ההורה/ מורה שמחנך אותו.
דיוק בתגובה דורש:
להקשיב לילד
להתגבר על הרגש הראשוני- לכעוס.
לא לשפוט את המבוגר לפני ש…
מנהלים שיח מכבד עם המבוגר לנסות להבין מה היה המניע שלו ולשאול אותו אם לדעתו זו הדרך הנכונה, לנסות להכנס לנעליו, לספר לו על החוויה של הילד ולשמוע אותו מגיב לה. וחשוב לבדוק אם למרות הציפייה לתגובה שונה מול הילד האם המבוגר שלדעתך שגה- אוהב, מחובר, מכיר, מעריך מכבד את הילד. זה הבסיס לבניית אמון ולמניעת שבירת סמכות הורים ומורים.
לא משנה אם מדובר בויכוח המתגלע בין הורה למורה, או בין אם לאב או בין מורה למנהל.
אמון, כבוד- הנובע מכוונת הלב האמיתית זוהי המשמעות האמיתית של "ואהבת לרעך כמוך"
גם בסיפור על ההינדיק. החכם קיבל אמון מלא מרופאי הארמון והוריו של בן המלך.
קשה לשנות חשיבה.
אך ללא היכולת של ההורה לתת אמון מלא במורה, לא תהיה צמיחה מיטבית לילד.
סביבה הרמונית לילד תייצר כיוון אחד של :ריפוי וצמיחה.
כך גם בגישת הרפואות המסורתיות- ההתייחסות למטופל היא התייחסות למכלול של אלמנטים המרכיבים את גופו ונשמתו. על מנת להבין למה ילד "לא מצליח", למה ילד חולה (בעיקר במחלות כרוניות) יש להבין את המכלול שקיים סביבו. את העבר שלו, (הריון, מה היה בגן וכו) אופיו ומזגו תפיסות העולם עליהם גדל, ומהם הגורמים שעלולים לייצר אצלו חוסר איזון. האבחון הוא דבר משמעותי ביותר והטיפול מותאם אך ורק לו.
רוצה לשמוע על קבוצת הורות מצמיחה?
