"וְרָ֣אָה רֶ֗כֶב צֶ֚מֶד פָּֽרָשִׁ֔ים רֶ֥כֶב חֲמ֖וֹר רֶ֣כֶב גָּמָ֑ל וְהִקְשִׁ֥יב קֶ֖שֶׁב רַב־קָֽשֶׁב׃"
(ישעיה פרק כא' –ז')
כחלק מהגל השוטף את העולם להכניס לקטגוריות קבוצות, לקטלג " נוצרו כל מיני תיוגים, ובניהם מחלות. האחת מהן, הגדרה לא הגיונית במיוחד : "ילד קשב וריכוז". "ילד היפראקטיבי"
על הסקלה של הקשב והריכוז נעים הרבה מאוד פרמטרים שחלקם ( בעבר הלא רחוק) היו משוייכים להתנהגות ילדית נורמטיבית וחלקם להתנהגות חריגה יותר. היום יכניסו את הכל תחת אפיוני "ילדי קשב ריכוז והיפראקטיביות"
בין אם יש לנו בבית ילדים "מאובחנים" ובין אם אין…במאמר הזה לא נצליח להישאר אדישים לחולי החברתי סביבנו.
הגדרות ותיוגים טובים לרפואה הקנוונציונלית (וזה כבר עניין לדיון אחר)- המגדירה שם לכל מחלה. והיא מגדירה מכלול של התנהגויות כ "קושי קשב-ריכוז והיפראקטיביות". למשל: קושי לשבת בשקט, התפרצויות זעם, קושי להתמקד בפרטים, חוסר מעקב אחר ההוראות במלואן, ארגון לקוי, מוסחות בקלות, שכחנות, חוסר מנוחה, טווח קשב נמוך, מצבי רוח משתנים, ליקויים בקואורדינציה, לקות למידה, הפרעות זיכרון, חוסר יכולת להשלים משימות, אימפולסיביות, לקות בדיבור ועוד שלל התנהגויות…
התפיסה של רפואה מסורתית- היא תפיסת האדם כמכלול.
האדם איננו ה"מחלה" שלו.
בבואנו להגדיר התנהגות כ"מחלה", ולמצוא לה סיבות-
אנחנו חוטאים לאמת, ויתרה מכך- אחראים ושותפים מלאים לחולי חברתי.
איך הגענו למצב שאנחנו מגדירים התנהגות כמחלה?
המדע שואף לסיבתיות. (חומר נצמד לחומר אחר בגלל העדר אלקטרונים… / שמן לא מתערבב במים בגלל שצפיפות החלקיקים בשמן גבוהה יותר מהצפיפות של מולקולות המים…)
מכאן אנחנו מסיקים ש…ילד מתנהג בחוסר הקשבה למבוגר בגלל ש….הוא נולד כך,
או ילד קופץ על כיסא במקום לשבת בגלל ש….גדל במציאות קשה
או ילד חסר מנוחה ועם מצבי רוח משתנים בגלל ש…אכל תזונה רעה או בגלל ש…השכל שלו מוגבל…
זו חשיבה שאינה מאפיינת בני אנוש.
פרח יגדל עקום אם תהיה לו אבן גדולה שתחסום אותו. נחש יכיש נמר כי יחשוב שהוא תוקף אותו.
אבל האדם אינו יצור סיבתי.
למה? כי לאדם (בניגוד לחומר או פרח או שולחן) יש יכולת בחירה.
ילד פועל בעולם מתוך מניע. מתוך מטרה. מתוך רצון. (ולא מתוך סיבה)
כשיש לילד יכולת בחירה על התנהגותו אין הגיון בחיפוש אחרי "הסברים מוכרים" להתנהגות של הילד.
מה שמניע אנשים לפעול בעולם זה- הרצון. היכולת לבחור.
אדם מונע ממטרה (ולא מסיבה!). וכך גם ילדים.
המהות הבסיסית של אדם היא הרצון שלו. אין אדם ללא רצון. הרצון מתעורר כאשר האדם מרגיש חסר בדבר מה. רצון הוא כלי שמניע אותנו, בעזרתו אנחנו יכולים להשיג מטרות. לאנשים, בניגוד לחומרים בטבע- יש יכולת בחירה.
לכן אם נפרק את הפרדיגמות הפתולוגיות: "היפראקטיבי" "קשב ריכוז" – ונפרוט אותן להתנהגויות מדויקות. וודאי נוכל לראות מה המטרה של של הילד כשהוא מתנהג כך? מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מרוויח מההתנהגות שלו?
עבור בני אדם ובייחוד עבור ילדים, הצורך באהבה ותחושת חיבור ושייכות הם צורך נפשי. צורך קיומי בסיסי. מחקרים הראו שתינוקות שגדלו בבתי יתומים ללא אהבה וללא מגע – סבלו מהתפתחות לקויה, וחלקם נפטרו.
מרגע הלידה הילד מחפש דרכים להתחבר. ובתת מודע הוא מחפש דרכים להביא את אמא אליו.
הדרכים שונות ומגוונות ותלויות גיל.
אחד יבחר בבכי, השני בצרחות, השלישי יתעלם כשאמא קוראת לו והרביעי יתפרץ בזעם.
ואז… בחברה המערבית שלנו- שמושפעת מעולם המחקר והמדע -קורה דבר מדהים:
ההורה מפרש את ההתנהגויות הללו.
הוא בוכה בגלל.. הוא תובעני בגלל…
ואז כשמתחילה להיות פרשנות להתנהגות ונותנים סיבה להתנהגות של הילד. מתחילה מפולת שלגים.. ואז… הילד הוא קורבן, מוגבל, מסכן, לא יכול, נסיבות חייו גרמו לו להתנהגות הזו…
הילד, כאדם, כייצור בחירי- מונע ממטרה.
וככזה- הוא מרוויח גם מהתנהגות שפוגעת בו! יש התנהגות ויש פרשנות
הילד כמובן אינו אשם בהתנהגות! הוא תוצר של תפיסות תרבותיות פתולוגיות שקיימות בחברה. אבל רגשות של ילד כמו אדם בוגר- מורכבים מחינוך ותפיסות עולם.
לכן, אם ניתנת סיבה /פרשנות להתנהגות שמשרתת עבורו את מטרת השייכות, הוא מיד ינצל אותה לטובתו, ירוויח ממנה, כי כך טבעו של האדם.
גם אדם מבוגר שמתנהג חד משמעית באופן המזיק לו, (למשל התמכרויות למיניהם) מרוויח. הרווח הוא לשרת תפיסת עולם כלשהי שמקובעת בראשו. (למשל :"אדם צריך ליהנות מהחיים")
ילד באפריקה לא מכיר "קשב וריכוז". גם ההורים שלו- לא מכירים. כלומר- אין באפריקה "מחלה" שכזו…
ניתן דוגמאות על מנת להבין שה "מחלה" היפראקטיביות קשב וריכוז- היא תלוית דינמיקה תרבותית:
אמא שמגיעה לטיפול עם ילדתה בת 12 ואומרת שהילדה (מאובחנת ADD .- קשב ריכוז ללא היפראקטיביות) הציונים שלה בכיתה במבחנים מאוד נמוכים. האם יושבת אתה ללמוד לפני מבחנים. ואומרת שעד שהיא לא מרימה את קולה וצורחת על הילדה – היא לא קשובה לה. הילדה מוציאה ציונים גבוהים רק אם אמא שלה יושבת אתה. במקרה הזה- הילדה שוחררה לביתה עם מעט המלצות תזונה ותרגילי ריכוז- והטיפול היה באם. הצורך של האם בהישגיות, והרדיפה אחרי הציונים שירתו את יפה את הרצון החבוי של הילדה. הילדה זיהתה שהיכולת של האמא להתחבר אליה היא דרך הציונים. לכן בחרה בחוסר הקשבה ככלי לקדם/ להרוויח זמן, שייכות, אהבה, חיבור עם אמה.
מקרה נוסף:
אמא שמגיעה לטיפול עם ילד בכיתה ב' שהמורה שלחה לאבחון .המורה טוענת שהילד לא מקשיב,.
ברקע יש המון ליחות בילדות.
ליחה ברפואה הסינית- הוא נוזל שאינו נמצא במקומו.
היו הרבה דלקות אזנים עד גיל 3, שהסתיימו בניקוב עור התוף. מערכת החיסון חלשה ומידי חורף יש כמה מחלות חום.
הילד פותח את הבוקר עם קורנפלקס בחלב. אוכל סנדוויץ עם שוקולד לבית הספר, בצהרים אוכל מעט בבית הספר (לא ברור מה) ובערב- שוב קורנפלקס עם חלב או טוסט. בין לבין: יש גם חטיפים.
האבחנה הייתה- טחול חלש- (כלומר מערכת עיכול מלאת ליחות)
הדגש העיקרי בטיפול היה כמובן השינוי בתזונה. כאשר דיקור ותרגול נלווה יצרו מסגרת טיפולית מחייבת.
מקרה נוסף:
הורים לילד בכיתה ו' מגיעים לטיפול עם ילד (מאובחן ADHD.) הילד הוא מס 5 מבין 6 אחים
הילד לא מקפיד על שיעורי בית, ונוצר מצב שההורים מתחננים אליו, ומוצאים כל מיני מניפולציות על מנת שישב.
הסתבר כשהילד היה קטן- הוא חלה בשעלת ומאז ההורים חוששים לו.
הטיפול העיקרי הוא סילוק הסיבה, שהיא: הגנתיות היתר (ששירתה את הילד שהרוויח את תשומת הלב מההורים)ו העברת האחריות על הלמידה לידי הילד.
מקרה נוסף:
אם לילדה מתבגרת לקראת המעבר לתיכון נתבקשה האם לעשות אבחון לביתה. המורה טענה שהילדה קמה באמצע השיעור, היא מתבקשת לשבת ולא מתיישבת, בישיבת המורים נאמר על הילדה כי היא לא מקשיבה ועסוקה תמיד או בקלמר או בפטפוט עם חברה. לוקח לה זמן להתארגן לשיעור ובדרך כלל יהיה פריט שיחסר.
ברקע יש ריבים בין ההורים, ויכוחים סוערים והאשמות הדדיות.
הסיבה לפתולוגיה הוא המצב בבית. הילדה אטמה את עצמה לחיצון. כי ככה היא מרוויחה שקט.
במקרה כזה המיקוד היה בהורים. בשינוי תפיסות העולם.
הבסיס של שינוי התנהגותי- הוא שינוי בתפיסת העולם.
תפיסת העולם נוצרות אצלנו מהרגע בו אנו נולדים והן מייצרת מחשבות שמפעילות את הרגשות שלנו
התגובה- הרגשית היא תוצאה של תפיסות עולם- שמעוצבות על ידי שנים של חינוך.
כשהחברה מחפשת הסבר מוכר להתנהגות שהיא לא מכירה, היא בעצם רוצה להיטיב איתו לעזור לו, אבל רכות במקום טיפול בשורש הבעיה, זה נזק ישיר לילד. ונזק ישיר לכל המשפחה. והחברה כולה.
לכן כשבאים "לאבחן" ילד קופצני או לא מרוכז שלא מצליח ללמוד- צריך להביט במכלול ההתנהגויות של אותו הילד הייחודי הזה להכיר את הדינימיקה הסביבתית שלו ולהבין את המונעות האמיתית של ההתנהגות שלו.
לכל ילד יהיה שורש אחר לחוסר קשב. מוטיבציה אחרת לחוסר קשב והיפראקטיביות.
כולנו נעים על סקלת הקשב וריכוז. יש אנשים שיש להם יכולת ריכוז רבה יותר ויש כאלו שהריכוז הוא יותר קצר. במה זה תלוי?
ריכוז לאורך זמן תלוי גם במיומנות נרכשת. וככזו- אפשר ליצור משך ארוך יותר באמצעות תרגול בו הילד יקח אחריות להארכת זמן הקשב שלו בהדרגה.
ריכוז לאורך זמן– הוא תלוי עניין. אם לילד שלך יש יכולת להתרכז במשחק אהוב לאורך זמן- יש לו קשב. יש לו יכולת ריכוז! באמצעות מתן אחריות לילד צריך לתת לו כלים לייצר הרגלים להעתיק את היכולת הזו גם למקומות בהם לא תמיד מעניין.
ריכוז לאורך זמן תלוי במשמעת עצמית, בקבלת סמכות המבוגר שמגדיר את המסגרת. ילד שיש לו התפרצויות זעם צריך להבין את כללי הבית והמסגרת החינוכית. צריך להציב גבולות ברורים וחד משמעיים. כדי לצמוח ילד צריך להאמין במבוגר אחראי לסמוך עליו
ריכוז לאורך זמן תלוי ביכולת ארגון – הן ארגון טכני והן ארגון מחשבתי. ילד שמכניס ומוציא לאט את הדברים מהקלמר ומהלוקר, ילד שלא מצליח להתארגן בבוקר,לאכול, להתלבש, להכין מערכת. ילד שלא יודע לתעדף בצורה נכונה למידה לכמה מבחנים, למידה בכמה נושאים, להפריד עיקר מתפל, לייצר סדר דחיפות וסדר חשיבות, צריך לבנות בהדרגה יכולת ארגון. על ידי צביעת מחברות
ריכוז לאורך זמן– תלוי במצב הנפש ובמיומנויות חברתיות. ילד שמתקשה לתקשר חברתית, שלא יחוש שייך לקבוצת השווים, שירגיש מתח חברתי, לא ישב במקום אחד (בכסא) דווקא מסיבות חברתיות. צריך לבדוק מה הסיבה ולטפל בה ברגישות ובעדינות.
ריכוז לאורך זמן– תלוי ביכולות למידה. ילד בעל זכרון צילומי יתרכז יותר מול סרטון או מצגת. ילד בעל זיכרון שמיעתי- יצליח להתרכז יותר דרך חוויה שמיתית. ילד בעל זיקה מהירה לשפות- או זיקה למספרים- יצליח להאריך את הריכוז במקומות המקנים לו הצלחה ולהיפך. צריך למצוא את החוזקות ולחזק לו באמצעותן את הבטחון בעצמו. ולתת לו הכוונה (אך לא קביים!) במקומות המאתגרים- אך החכמה היא שגם בהם לייצר לו חווית הצלחה.
ריכוז לאורך זמן– תלוי בהזנה נכונה של הגוף ותזונה מיטבית. כאשר כל המזון נספג והמיותר יוצא כפסולת, הילד י
ריכוז לאורך זמן- תלויים בחומרים שאינם נמצאים במקומם, בבריאות הטבעית וברפואה הסינית יקראו להם "ליחות", המדע ומחקרים ידברו על ילדים שסבלו בילדותם מדלקות אזניים תכופות, אלרגיות, שימוש תדיר באנטיביוטיקה, רעילות כתוצאה מ"חדירות גבוהה של המעי", העיקרון הוא שאותם ליחות, אותה "רעילות", לא מצליחה להתפנות מהגוף וכתוצאה מזה- הילד לא מרוכז. צריך למצוא את הסיבה ולסלק ליחות ורעילות.
כהורה- הילד שלך הוא מכלול של איכויות. וביניהם הוא נע על סקלת ה"קשב וריכוז"- באופן מסוים, בדיוק כמו אדם בוגר.
למחלה הזו- בין אם היא נראית לעין ובין אם לא נראית לעין – אין הוכחה. הקשר בין ההתנהגות לפרשנות קשורה לתפיסת העולם הקיימת בחברה המערבית. אבל…זו רק הנחה! לקשב ריכוז אין הסבר פיזיולוגי הנראה לעין. כשהילד נע באי נוחות בכיסא- אף אחד לא בדק לו באמת באותו הרגע את השינויים המבניים שמשפיעים על תפקוד המוח.
יש קשר בין מבנה לתפקוד. לאמירה הזו נסמך הרבה ניסיון קליני.
מחלה- היא הפרה של חוקי הטבע. אבל היא תגובה נכונה של הגוף. תגובה מבורכת של הגוף- שמטרתה לנסות להחזיר את הגוף למצבו הבריא. על מנת להפסיק חולי- יש למצוא את הסיבה למחלה.
כאשר אדם מפר לאורך זמן (או בטראומה- חד פעמית) את חוקי הטבע. למשל: אוכל מזון מייצר ליחה (שזו הסיבה למחלה- לכן: צריך להפסיק אכילת מזון מלחלח) לאורך זמן הליחה עלולה להצטבר בריאות, יתחיל שיעול וקוצר נשימה- שמטרתם היא להוציא את הליחה החוצה על ידי כיווץ הסימפונות. אם התהליך ידוכא על ידי תרופות ומשאפים סטרואידיאלים, תתחיל התעבות של דרכי הנשימה. והנה- קיבלנו שינוי מבני של דרכי הנשימה. (על ידי דיכוי התגובה הטבעית של הגוף בתרופות) כך עלול לקרות בכל רקמה אחרת.
לכן: לאורך זמן- התנהגות (תפקוד עצבי) שמפרה את חוקי הטבע תשפיע בהכרח מבנה המוח.
תנועת ההתכנסות מול תנועת ההתרחבות- יין מול יאנג:
ילד תמיד יהיה יותר קטן ויותר חלש הפער בינו לבין ההורה הוא פער טבעי
התפקיד של ההורה הוא להפעיל סמכות. כשילד לא מקשיב והסביבה נותנת פרשנות להתנהגות שלו, נוצרת אצלו בתפיסת העולם הפנימית (בתת המודע) תנאי לשייכות. וזהו כר פורה לאינטראקציה עם הסביבה שמובילה לפתולוגיה.
כאשר התנועה של הסביבה היא התכנסות אל הילד (מהחוץ פנימה)- הילד לומד שהוא במרכז. ומסמן לעצמו מטרות שעל ההורה להשיג עבורו. הילד מפרש את הסביבה כחייבת לו. ההורה מתכופף אל הילד והילד הופך להיות "משאבת רצונות". ההורים צריכים לספק גחמות מגיל אפס. ההורה קיים בשביל הילד. ההורה רוכן אל הילד, ההורה מגונן על הילד, ההורה מסיע את הילד, קונה, מספק צרכיו מאוויו והכלל הוא שככל שהנתינה של ההורה היא רבה- הרצון של הילד יגבר. ההורה ממלא את מאווי הילד והילד תמיד חסר, תמיד ידרוש עוד. וזו אכזריות כלפי הילד, שלא ממצה את יכולותיו ולא יצליח להתרומם בכוחות עצמו, הוא נחלש כי הוא תמיד נתמך על ידי הסביבה. ואנחנו מכירים סיפורים עם ילדים שנולדו עם מום מולד והצליחו לייצר מציאות סביבתית בה המום שלהם לא היווה קושי. אלא להיפך מינף אותם.
בעבר התנועה של הסביבה הייתה תנועת התרחבות– האם יצאה לשדה לקטוף הגידולים, והילדים- הלכו בעקבותיה, הקטן ביותר נישא על גבה, כולם מביטים על האם, רואים אותה, לומדים ממעשיה וקוטפים, כל אחד לפי יכולותיו וגילו. מידי פעם האם תעצור לתת לתינוק לשתות, לאכול. אבל אחיו הבוגרים יאלצו לדחות את רעבונם עד להחלטת האם לצאת להפסקת אוכל. ילד קטן יותר- נעזר באח הבוגר. גם התינוק החכם מבין שעכשיו יש משימה. לקטוף גידולים. ולומד לאט לדחות סיפוקים ביחד עם שאר אחיו הבוגרים, כל אחד בהתאם לגילו. ילד כזה שחי בשבט, בקהילה- מצטרף אל הוריו. כשהוא גדל מעט הוא תורם לקהילה לפי גילו וכישוריו הטבעיים שילכו ויתפתחו עם הזמן. הוא ילך ויצבור בטחון בעצמו וביכולותיו.
הילד הזה לאורך השנים ובכל התרבויות לא השתנה. זו אותה מציאות אליה נולדו החלוצים ואנשי העמל לפני כמאה שנים. אותה מציאות בה הסבים רבים שלנו גדלו והתחנכו לתוכה. מציאות של עשייה, מציאות של נתינה, מציאות של האדם שיוצא מעצמו לטובת הסביבה ולא ההיפך. ילד חייב לחוות קושי. להתאמץ, לצאת מאזור הנוחות שלו, לצאת מעצמו לטובת הסביבה על מנת ללמוד להתפתח. כי רק כך יהיה לו סיפוק. התפקיד שלנו כהורים הוא לכוון. לכוון את המשימה לפי דרגת הקושי, ולהיות מספיק רגישים על מנת לייצר יותר הצלחות מכישלונות. ולהיות שם במקרה של תסכול. תפקידנו לאזן.
היחס לקושי- בתרבות המערבית:
התרבות המערבית – אוהבת להישאר באזור הנוחות. אוהבת נוחיות ונרתעת מעבודה קשה. לכן לא מוכנה להכיר בקושי. כל אדם שיש לו קושי- נתפס בעינה כ"קורבן", כאדם שחייבים לחבק, לעטוף ולהגן עליו. הראיה לכך היא החלפת המושג "קושי"- במילים כמו "אתגר".
בהסתכלות של היהדות, והבריאות הטבעית קשיים ומשברים הם הזדמנויות, מעין מתנות להיטיב את החיים, ומטרתן היא אחת: לקדם את האדם ולהצמיח אותו.
בדיוק כמו שמחלה היא תגובה נכונה של הגוף לגירוי לא נכון (קישור שיטת הטיפול בקליניקה)
חוסר ההקשבה, התזזיתיות – הן תגובות נכונות לגירויים סביבתיים לא נכונים. (למזון רע, לרעשים סביבתיים, למלל לא בריא)
לחוות את הקושי ולצמוח:
כשילד מתחיל לזחול שמים לו במרחק מה צעצוע על מנת שיגיע אליו. אבל- לא נותנים לו את הצעצוע ביד. כי אחרת לא יתקדם בזחילה ובהליכה ובישיבה. כל המטרה שלנו כהורים כמחנכים היא לאפשר לילד ללמוד. לתת לו את ההזדמנות לצמוח. ואסור לחטוא למטרה הזו.
בכל פעם שהילד מתמודד ונופל- בלי ריכוך. הוא לומד.
בכל פעם שהילד מתנסה – הוא חושף את הכוחות הטמונים בו
בכל פעם שהילד חווה אתגר- זה מייצר עבורו סיפוק.
הגענו לעולם לעבוד!!! "אדם לעמל יולד"
גם אם חוששים שיפול, גם אם מפחדים שימעד-ההיגיון הבריא עובד. אז איפה בדרך ן איבדנו אותו?
המציאות מראה שככל שמאבחנים ילדים הבעיות הולכות ומתעצמות. .למה?
כי האמירות שמגבילות את היכולת של הילד נותנת לו תירוץ להתחמק מאחריות.
תפקיד ההורה הוא להוות סמכות, לתת אמון ביכולות של הילד וכמובן לתווך לו בתבונה וברגישות הקושי. על מנת שיהיה תואם גיל ואף תואם כישורים. (ילד עיוור צבעים לא יוכל למיין צבעי עלים)
קשב ריכוז והיפראקטיביות אינם מחלה, ואינם תלויים בשינויים מבניים, הם תלוי תרבות, חשיבה נכונה ובריאה, הזנה טובה ובעיקר: תלוי חינוך -עבודה קשה של ההורה, המחנך והילד
רוצה להשתתף בקבוצת הורות מצמיחה?